יום אישור הצעת החוק אינו יום חג
ביום שני האחרון אישרה הכנסת את חוק משאל העם, המחייב קיום משאל עם לפני כל החלטה על נסיגה משטח בריבונות ישראלית. דנה בלאנדר טוענת שמנגנון משאל העם כפי שהוא מעוגן בנוסח החוק יהפוך לגולם שקם על יוצרו.
ביום שני, 22 בנובמבר 2010, אישרה הכנסת את הצעת חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל) (תיקון), התש"ע-2010. תכליתה של הצעת החוק היא לקבוע כי הממשלה לא תחתום ולא תאשרר הסכם ולא תקבל החלטה שמשמעותם היא שהמשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל לא יחולו על שטח, אלא אם כן ההסכם או ההחלטה אושרו בכנסת ברוב חבריה ובמשאל עם.
יום זה הוא לכאורה יום חג לדמוקרטיה הישראלית, שהרי אומץ מנגנון של דמוקרטיה ישירה שמעניק ל"עם" את זכות ההכרעה. אלא שעיון בהצעת החוק, בהסתייגויות שהועלו כנגדה ובשיח שהתפתח בעניין מנגנון משאל העם בתרבות הפוליטית הישראלית מלמד שלמעשה זו יוזמה נוספת המיועדת לקעקע את אושיות הדמוקרטיה הישראלית בשם מניעים פוליטיים קצרי טווח.
מנגנון משאל העם, כפי שהוא מעוגן בנוסח הצעת החוק הנוכחית, יהפוך לגולם שקם על יוצרו. חברי הכנסת המניפים את ידם לאישור הצעת החוק היום כורתים את הענף שעליו הם יושבים ומצעידים את ישראל למחול שדים קונסטיטוציוני, שספק רב אם יהיה לאל ידם להפסיקו.
במאמר קודם פורטו כמה מחסרונותיה של הצעת החוק (בנוסחיה הקודמים). בייחוד יש לתת את הדעת על כך שהצעת החוק, שרובה מנוסח כסדרה של "תיקוני הגהה" בחקיקה הנוגעת לבחירות כדי להתאימה למשאל העם, מעמעמת את השינוי המהותי הכרוך באימוץ משאל עם לחיק המשטר הדמוקרטי בישראל. היא הופכת את משאל העם לעניין טכני שנתון לאחריותה של ועדת הבחירות המרכזית, שהיא בעיקרה גוף פוליטי שאינו נטול פניות (ודי אם נזכיר את החלטת הוועדה לפסול את המפלגות הערביות ערב בחירות 2009, שבוטלה על ידי בית המשפט העליון).
גם אם נבחן את הצעת החוק בעניין משאל העם דרך עיניהם הצרות של חברי הכנסת ניווכח כי ההצעה יוצרת מציאות עמומה שעשויה להיות בעייתית מבחינות רבות: על פי נוסח ההצעה, משאל עם ייערך אם יגובש הסכם או תתקבל החלטת ממשלה הנוגעים לשטחים שעליהם חל המשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל, דהיינו רמת הגולן ומזרח ירושלים ולא כל השטחים. מכאן שאם חוק זה היה תקף בעת אישור תכנית ההתנתקות הוא לא היה חל עליה (וראו בעניין זה הסתייגויות להצעת החוק, המגדירות תחולה שונה של החוק). אם נתעלם לרגע מהמשמעויות הפוליטיות ומהוויכוח הנוקב בעניין הבחנה זו, הרי מבחינה משטרית מדובר בהבחנה שיוצרת שני סוגים של הכרעות ממשלה: אלה שנושאות חותמת של לגיטימיות עממית ואלה שאינן נושאות חותמת כזאת. יצירת שני דרגים של החלטות ממשלה עלולה להביא לידי דה-לגיטימציה של הכרעות פוליטיות בישראל.
יתרה מזו, מרגע שמשאל העם הופך לחלק מ"ארגז הכלים החוקתי" בישראל השימוש בו עשוי להתרחב לתחומים נוספים. אמנם החוק הנוכחי נוגע לתחום אחד, אך כבר מההסתייגויות להצעת החוק אפשר להבין כי יש הרואים בו כלי שאפשר להשתמש בו בתחומים אחרים, כמו יחסי דת ומדינה.
לשימוש תכוף במשאל עם בהקשרים פוליטיים שונים ייתכנו השלכות חמורות על הדמוקרטיה הישראלית ויחסי הרוב והמיעוט בה. בהתחשב בקלות הבלתי נסבלת שבה חברי הכנסת מניחים הכרעות לפתחו של בית המשפט, יש מקום להניח שאם תהיה להם אפשרות הם ישישו להעביר הכרעות קשות לידי הציבור. מגמה כזאת לא רק תקעקע את מעמדם אלא גם תסמל את קצה של פוליטיקה של הסכמיות, פשרה, משא ומתן וקונסנזוס.
אולם חמור מכך - זהו פתח מסוכן לעריצות הרוב. היות שמדובר במנגנון רובני טהור, הוא עשוי להפוך לכלי שבאמצעותו ישלוט הרוב במיעוט. בהיעדר תרבות פוליטית דמוקרטית איתנה, משאל העם, המבטא במישרין את רצון הרוב, עלול לפגוע פגיעה אנושה בזכויותיהם של המיעוטים.
על כן שימוש לא מושכל במנגנון משאל העם בדמוקרטיה הישראלית עלול להתברר כבכייה לדורות. משאל העם עלול להביא לידי משבר קונסטיטוציוני, לפגוע פגיעה נוספת במעמדה של הכנסת, להחריף את השסעים בחברה, לדחוק את האופוזיציה לשוליים הסהרוריים, להדיר את המיעוטים, ולשים קץ לפוליטיקה של הכללה והסכמיות, נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית עוד מימי היישוב. (לפירוט נוסף של חולשת מנגנון זה בדמוקרטיה הישראלית ראו: משאל עם בישראל: מוצא מן הסבך או דרך ללא מוצא?)
בעיתוי הנוכחי הופך מנגנון משאל העם לכלי ניגוח פוליטי ומתעמעמת משמעות אימוצו לליבת הדמוקרטיה הישראלית. די לקרוא את ההסתייגויות להצעה המועלות מימין ומשמאל כדי להבין שתכליתו של החוק אינה קונסטיטוציונית, אלא שחברי הכנסת מבקשים להשיג באמצעותו אינטרסים פוליטיים.
בכל הנוגע לשינויים חוקתיים מן הראוי להזכיר לחברי הכנסת כי למנגנונים השונים יש דינמיקה משל עצמם, ולעתים הם הופכים לחרב פיפיות. ודי אם נזכיר את ניסיון הבחירה הישירה, שנועדה לחזק את כוחו של ראש הממשלה ולמתן את כוחן של המפלגות הקטנות ובפועל השלכותיה היו הפוכות. גם מנגנון משאל העם עשוי לשמש לתכליות אחרות מאלו שחברי הכנסת דמיינו לעצמם: במקום להגביל ולרסן את כוחה של הממשלה עשוי המנגנון להפוך את הכנסת ואת הציבור לחותמת גומי להכרעות הממשלה. חברי הכנסת הסבורים כי הם כובלים את ידיה של הממשלה עשויים להיות מופתעים לכשיגלו שמשאל העם בעצם מניח כבלים על ידיהם ויכול להפוך למנגנון השתקה של עמדות אופוזיציוניות.
אישור הצעת החוק במתכונתה הנוכחית ובעיתוי הנוכחי עשוי להתברר כצעד לא אחראי של חברי הכנסת. מוטב לחברי הכנסת להתייחס ברצינות לתפקידם כמחוקקים ולאחריותם כלפי הדמוקרטיה הישראלית ולדון בכובד ראש בהטמעת שינוי מהותי כמו משאל עם ב"חוקה" הרעועה של מדינת ישראל.
ד"ר דנה בלאנדר היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה.